חברת "עת הדעת" מפתחת מערכת ללימוד בכיתות. בכיתות שבהן מותקנת המערכת יושבים כל התלמידים ליד מחשבים ניידים, המחוברים למחשב של המורה. לימוד החומר ותרגולו מתבצעים באמצעות המערכת, אך גם למורה חלק חשוב בשיעור: הוא מדבר עם התלמידים, מנהל אתם דיון ומקדיש לכל אחד מהם תשומת לב אישית.

המערכת מנתחת את ביצועי התלמידים ומציגה בפני המורה בזמן אמת תמונת המצב בכיתה, כך שהוא יודע מי זקוק יותר לעזרתו. בעתיד, מקווים בחברה, גם שיעורי הבית יבוצעו באמצעות המערכת. המערכת הטכנולוגית של עת הדעת פועלת כיום באופן ניסיוני בכמה בתי ספר יסודיים בישראל ובארה"ב, ובקרוב יתחילו בתי ספר נוספים להשתמש במערכת.

מייסדי החברה אומרים כי "זאת המתנה שלנו למערכת החינוך כאן. אבל אנחנו רוצים שהממשלה ואנשי עסקים יסייעו לרשויות המקומיות לרכוש את המחשבים".

דובי וייס אינו חושב כי זה מוזר שפרויקט חינוכי כה בסיסי מפותח על ידי חברה מסחרית ולא על ידי המדינה ואומר כי "כיום, לאחר 200 שנה, החברה, הכלכלה, התרבות, הצרכים והיעדים של הילדים השתנו - אבל המודל לא השתנה. גם כיום יש מורה אחד שמלמד כיתה של כ-30 תלמידים- זו שיטה שיש בה בעיות. בנוסף, קשה מאוד להעריך כיום תלמידים".

"כולם היו רוצים לשנות את זה וליצור למידה שבה התלמיד פעיל ולא מקבל הוראות. הבעיה היא שקשה למדינות לעבור ממודל הרצאה פרונטלית למודל אחר - והתוצאה היא שאצל הילדים מתפתח ניכור. הם משננים את החומר, שוכחים אותו מהר - ושונאים את בית הספר. התלמידים לא נדרשים להציג הבנה וחשיבה, וכתוצאה מכך לא לומדים".

"בשיטה שאנחנו מציעים התלמידים מחזיקים במחשב כל הזמן לאורך כל השיעורים. המחשב יודע לזהות את קצב הלימוד של התלמיד, אבל זה טוב רק לסוגים מסוימים של למידה, בעיקר למידה בסיסית. מי שמוביל את הלמידה הוא המורה. אנחנו נותנים למורה כלים, כפי שגם רופאים או ארכיטקטים נעזרים בטכנולוגיה. הטכנולוגיה היא לא תחליף למורה, אלא כלי שנועד להעצים אותו".

לקריאת הכתבה ב The Marker